11 עובדות על תאילנד: להכיר את המנטליות מבפנים
את הפוסט הזה כתבתי מתוך חוויה אישית מתוך חיים יומיומיים בתאילנד והיכרות אמיתית עם תאילנדים, תרבות, הרגלים ודקויות שמטיילים מרגישים רק כשחיים כאן. אם אתם בדרך לתאילנד, כבר פה, או סתם סקרנים – אלו 11 עובדות שתאילנד מלמדת אותך רק מבפנים.
1. צריך להוריד כפכפים בכניסה למקום
בתאילנד, הורדת נעליים היא לא המלצה – זו דרך חיים. נכנסים לבית פרטי? מורידים. מקדש? ברור. חנות קטנה, מסאז', גסטהאוס ואפילו חלק מבתי הקפה – תמצאו שורה של כפכפים בכניסה וזה הרמז.
הסיבה היא שילוב של ניקיון, כבוד והיררכיה תרבותית. כפות הרגליים נחשבות לחלק הכי נמוך בגוף, ולכן לא מכניסים אותן "מלוכלכות" למרחב שהוא פרטי או מכובד. מי שמתעלם מזה נתפס מיד כתייר שלא מבין את המקום.
2. שפה שבנויה על טונים
תאילנדית היא שפה טונאלית, כלומר אותה מילה – בדיוק אותה הגייה – יכולה לקבל משמעות אחרת לגמרי לפי הטון. הדוגמה הקלאסית היא המילה kao:
kao בטון אחד = 9
kao בטון אחר = ברך
kao = כניסה
kao = אורז
kao = חדשות
kao = לבן
kao = הוא
לתייר זה נשמע אותו דבר. לתאילנדי – זה עולם אחר. זו אחת הסיבות שתאילנדים מחייכים כשזרים מנסים לדבר תאילנדית: הם מבינים את הכוונה, גם אם הטון לא תמיד פוגע.
3. השנה בתאילנד היא 2569
בתאילנד לא חיים בשנת 2026 אלא בשנת 2569. המדינה משתמשת בלוח הבודהיסטי, שמתחיל 543 שנים לפני הלוח הגרגוריאני.
זה אומר שתאריכים על קבלות, מסמכים, רישיון נהיגה או חוזים יכולים לבלבל מאוד בפעם הראשונה. אחרי שחיים פה – זה הופך לטבעי לגמרי.
4. כינויים - לאף אחד כמעט לא קוראים בשם האמיתי שלו
כמעט לכל תאילנדי יש כינוי (Nickname), וזה השם שבו משתמשים ביומיום. השם הרשמי? הוא מופיע בתעודת זהות, בבית ספר או במסמכים – אבל כמעט אף אחד לא משתמש בו.
הכינויים לרוב קצרים, חמודים ולפעמים מוזרים לגמרי: אייס, בום, גולף, פאן, נון, פלו, בנק, אפל. הסיבה: השמות התאילנדיים ארוכים ומורכבים, והכינוי נועד לפשט תקשורת ולהכניס קלילות.
אם מישהו הציג את עצמו בשם קצר – זה כמעט בוודאות לא השם האמיתי שלו.
5. חריף בתאילנד זה באמת חריף
אחת הטעויות הקלאסיות של מטיילים: להזמין מנה "קצת חריפה". בתאילנד, קצת חריף יכול להיות מאוד מאוד חריף – ברמה שלא נעים, לא טעים ולא נגמר.
לתאילנדים סף חריפות אחר לגמרי. הם גדלים על צ'ילי מגיל צעיר, ומה שנראה להם מאוזן – למטייל יכול להיות בלתי אכיל. טיפ של מקומיים: אם אתם לא בטוחים, תגידו mai phet (לא חריף) ותוסיפו חריפות בעצמכם.
6. תאילנד מעולם לא הייתה קולוניה
בניגוד לשכנותיה, תאילנד (לשעבר סיאם) מעולם לא נכבשה על ידי מעצמה אירופאית. היא שמרה על עצמאות באמצעות דיפלומטיה חכמה וויתורים מחושבים.
העובדה הזו מורגשת עד היום: בגאווה הלאומית, במלוכה, ובתחושת זהות מאוד חזקה. התאילנדים יודעים שהם מדינה שלא נכבשה – וזה משמעותי להם.
7. יש להם קטע רציני עם חתולים
חתולים נמצאים בכל מקום: במקדשים, ברחוב, בבתי קפה, בהוסטלים ובחנויות. יש גזעים מקומיים עתיקים, ואמונה שחתולים מביאים מזל טוב.
הרבה תאילנדים דואגים לחתולי רחוב בצורה טבעית – אוכל, מים ויחס רגוע. הם לא "שייכים" לאף אחד, אבל כולם מרגישים אחראים עליהם.
8. קטנוע, שלושה אנשים, בלי קסדה ונגד הכיוון – וזה נורמלי
מה שנראה לישראלי כמו סרט אימה תחבורתי, הוא יום רגיל בתאילנד. שלושה אנשים על קטנוע, בלי קסדה, לפעמים עם ילד באמצע 🤣 ואפילו נסיעה קצרה נגד כיוון התנועה.
זה לא אומר שזה חוקי, אבל זה כן אומר שזה נפוץ. התרבות התחבורתית כאן הרבה יותר זורמת ופחות נוקשה – לטוב ולרע.
9. חוקים נוקשים - במיוחד בסמים ובאלכוהול
לצד הזרימה, יש חוקים שבהם תאילנד מאוד לא מתפשרת:
עבירות סמים – עונשים כבדים מאוד
נהיגה בשכרות – מעצרים, שלילת רישיון וקנסות גבוהים
פגיעה בכבוד המלוכה – עבירה פלילית חמורה
סיגריות אלקטרוניות – אסורות לחלוטין
החיוך התאילנדי לא אומר שהחוק רך. כשחוצים קו – הענישה אמיתית. מכוון לצעירים שבאים לעשות פה בלאגן
10. ליידי בויז - תרבות, לא טרנד
תאילנד ידועה בשיעור גבוה יחסית של ליידי בויז (Kathoey). זו לא תופעה חדשה ולא טרנד מודרני – אלא חלק מהמרקם התרבותי.
היחס החברתי לרוב סובלני, מכיל ואפילו טבעי. הם משולבים בטלוויזיה, בתיירות, בבידור ובחיי היומיום. הסיבות לכך מורכבות: תרבות בודהיסטית פחות שיפוטית, מבנה חברתי גמיש, וקבלה של זהות מגדרית כמשהו שאינו חד־ממדי.
זה לא אומר שאין קשיים – אבל זה כן אומר שיש מקום.
11. פאראנג - למה זרים נקראים על שם גויאבה
כל זר מערבי בתאילנד ייקרא במוקדם או במאוחר פָּארַאנְג (Farang). זו לא קללה, לא עלבון ולא כינוי גזעני – אלא מילה יומיומית, ניטרלית לחלוטין, שפירושה פשוט: אדם מערבי.
המילה מגיעה ככל הנראה מהמילה "פרנק" (Frank) – כינוי היסטורי לאירופאים – שהתגלגלה בשפה התאילנדית. במקביל, בתאילנד קוראים לגויאבה… פאראנג. אותו שם בדיוק.
למה דווקא גויאבה? יש כמה הסברים עממיים: זה פרי שיובא מבחוץ, כמו הזרים; הוא בהיר מבפנים; והוא נפוץ בכל מקום – בדיוק כמו תיירים בתאילנד. עם השנים, שתי המשמעויות חיות זו לצד זו בלי סתירה.
ומכאן נולד גם המשפט הפנימי והמשעשע שחלק מהזרים לומדים להגיד:
"אני לא גויאבה, אני אננס"
בעברית זה מצחיק – ובתאילנדית זה נשמע אפילו יותר טוב
"פום מאי צ'אי פאראנג, פום פן סאפאלוט"
זה משפט שמעלה חיוך אצל מקומיים, בעיקר כי הוא מראה שאתה כבר קצת מבין את הראש המקומי – ולא לוקח את עצמך יותר מדי ברצינות.
אז אם קראתם עד כאן ונהניתם, מוזמנים ללמוד עוד על רד בריק צ'יאנג מאי.
